את אלוהים פגשתי עוד בילדותי, דיברו עליו הרבה במחוזותיי. לימדו אותי שהוא ברא את העולם, ושהוא יודע איך ומה כדאי לעשות.
ושאנחנו מתפללים אליו שיעזור לנו,
והוא יעזור ויהיה איתנו רק אם נעשה את כל מה שהוא אמר לעשות.
האמת, שעל אף שקצת הפחידו אותי ממנו,
אני לא פחדתי בכלל,
דווקא הרגשתי קרובה אליו, ושיש לי עם מי לדבר.
השיחות שלנו אז היו חד צדדיות כאלה.
אני ביקשתי ודיברתי והתפללתי, תפילות כאלה, שיש בסידור.
אהבתי את זה, אהבתי להרגיש את החיבור הזה בליבי.
זו הייתה תחושה של קודש,
של משהו מיוחד ואחר משאר מה שקורה במהלך היום.
משום מה הכריחו אותנו ללכת להתפלל… ותמיד זה הרגיש לי מוזר…
זה כמו להכריח לאהוב, ועוד בדרך מסויימת.
הרי אי אפשר לכפות על הרגש
כמו שאי אפשר לכפות על יחסים עם אלוהים.
זוהי נביעה פנימית שמתעוררת בזמנה.
צריך רק ליצור קרקע פוריה ומאפשרת עבורה.
משבגרתי, הרגשתי שעברתי למוד של חיפוש.
וניסיון להבין.
כבר לא התפללתי בהכרח את התפילות האלה בסידור,
אבל הניסיון להבין את הרעיון של אלוהים לעומקו נחווה אצלי כמו תפילה…
או כמיהה להבין.
כמיהה להבין את החיפוש ואת התחושה -
שיש פה משהו מעבר והוא קורא לי מבפנים
וכל רצוני הוא להבינו וללמוד אותו.
מאז שאני זוכרת עצמי, בזמן שבו כבר הייתי ברת דעת ומתעניינת ושואלת,
זה מה שרציתי ללמוד.
ללמוד את אלוהים,
ללמוד את מה שקורה בתוכי,
ללמוד את מה שקורה מסביבי.
הייתי רוווית שאלות.
חיפשתי מענה.
ומצאתי את שחיפשה נפשי -
מצאתי את התשובה.
אנחנו יישויות רוחניות שנמצאות בגוף פיזי
ומתוך כך מתרחשים וקורים כל מיני דברים שעלינו להתמודד איתם ,
אבל הכל מתחיל ונובע משם. זה המסע שלנו – להיזכר בזה.
ולהיות מי שאנחנו.
ואנחנו חלק מאלוהים
ואלוהים זה אהבה.
וגם…השיחות בינינו כבר לא חד צדדיות.
אנחנו ממש בקשר :-)
