והיו קשובים לעצמם. לעורם. לאורם. לרצונם.
לתשוקתם העמוקה להוויה של אהבה.
וכמו נשתבשה ההבנה
כי אהבה ונוכחות
אינה בהכרח אקט המיניות…
וכי האנרגיה העולה כמו אומרת
שכמהים הם לאהבה.
אהבה מתמשכת ,ענוגה ,מתארכת,
שאינה נגמרת.
שאין לה סוף…
שהיא לעולם נשארת.
מטה האור והמקדש נוכחים שם בהרמוניה
לשעת התעלותם
לחיבור הגבוה, העמוק,
הנצחי האינסופי…
של חיבור,של אהבה.
של הקשבה,של הוויה,
של נוכחות,של ברכה.
ואין מטרה, ואין שאיפה
ואין ציפייה ,ואין אכזבה.
יש הקשבה
נוכחות ברגע
גילוי מחדש
עונג צרוף של חיבור
ויכולת ליצור חווית קדושה
והודיה גדולה.
