ומתוך הקונפליקט הפנימי, לכאורה, שהאדם נמצא בו ישנו דיאלוג תמידי במרחב הזה בין- הגוף לנשמה, בין הארצי לרוחני, בין הצורך הפיזי לכמיהה הרוחנית.( ונאמר 'לכאורה' כיוון שאין זה באמת קונפליקט)
וכאשר משתמשים במושג "התפתחות רוחנית" הכוונה היא להתקרב יותר לפן הרוחני - לכמיהת הנשמה. אין זה אומר להתעלם מן הגוף, אין זה אומר להזניח את אחזקתו ואין זה אומר שלא לדאוג לבריאותו ורווחתו. להיפך- הגוף הינו הכלי עבור הנשמה שבו היא תוכל להגשים את מהותה בזמן עכשיו בגוף זה.
כאשר ישנה התפתחות רוחנית, הגוף איננו המרכזי, והחיים אינם סובבים סביב תענוגותיו ומאוויו, כי אם ישנו איזון וישנה הרמוניה. בהרמוניה זו מובילה כמיהתה של הנשמה. וכך נוצר סינכרון בין סיפוק הגוף וסיפוק הנשמה. ומתוך כך מתרחש וקורה תהליך של התקרבות לייעוד הנשמתי, למהות הנשמה. ומתוך כך ניהול המימד הפיזי באיזון ובשלווה.
